פעם אחת הלך ילד קטן לבית הספר.
הוא היה ילד ממש קטן, וזה היה בית ספר גדול.
אבל כאשר הילד הקטן גילה שהוא יודע להגיע לכיתה שלו
בכך שילך ישר מדלת הכניסה, הוא היה מאושר.
ובית הספר כבר לא היה כ"כ גדול…
בוקר אחד,
כאשר הילד הקטן היה בבית הספר זה זמן מה,
אמרה המורה: "היום נצייר ציור."
"יופי" חשב הילד הקטן, הוא אהב לצייר.
הוא ידע לצייר הכול:
אריות ונמרים, תרנגולות ופרות, רכבות ואוניות.
הוא שלף את קופסת הצבעים והחל לצייר.
אבל המורה אמרה:
"חכה, עדיין לא מתחילים!" והיא חיכתה עד שכולם היו מוכנים…
"עכשיו," אמרה המורה, "נצייר פרחים."
"יופי" חשב הילד הקטן, הוא אהב לצייר פרחים.
והוא החל לצייר פרחים נהדרים בצבעים הוורודים, הכתומים והכחולים.
אבל המורה אמרה:
"חכו, אני אראה לכם כיצד!"
והיא ציירה פרח על הלוח.
הפרח היה אדום, עם גבעול ירוק.
"הנה," אמרה המורה, "עכשיו אתם יכולים להתחיל."
הילד הקטן הביט בפרח שהמורה ציירה, ואז הביט בפרח שלו.
הוא אהב את הפרח שלו ולא את זה של המורה.
אבל הוא לא אמר זאת, הוא רק הפך את הדף
וצייר פרח כמו זה של המורה.
הוא היה אדום ובעל גבעול ירוק.
יום אחר,
כאשר הילד הקטן פתח את הדלת מבחוץ לגמרי לבד,
אמרה המורה: "היום נעבוד בחימר!".
"יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב חימר.
הוא היה מסוגל לעשות המון דברים בחימר:
נחשים ואנשי שלג, פילים ועכברים, מכוניות ומשאיות.
והוא החל לגלגל ולמשוך את כדור החימר שלו.
אבל המורה אמרה:
"חכה, עדיין לא מתחילים!" והיא חיכתה עד שכולם היו מוכנים…
"עכשיו," אמרה המורה, "נכין כלי."
"יופי" חשב הילד הקטן. הוא אהב להכין כלים.
והוא החל להכין כמה כלים, בכל מיני צורות.
אבל המורה אמרה:
"חכו, אני אראה לכם כיצד!"
והיא הראתה לכולם איך להכין כלי אחד עמוק.
"הנה," אמרה המורה, "עכשיו אתם יכולים להתחיל."
הילד הקטן הביט בכלי שהכינה המורה, ואז הביט בכלים שלו.
הוא אהב את הכלים שלו ולא את זה של המורה.
אבל הוא לא אמר זאת, הוא רק גלגל את כדור החימר
והכין כלי עמוק כמו זה של המורה.
זה היה כלי עמוק.
ועד מהרה,
הילד הקטן למד לחכות, לראות ולהכין דברים כמו המורה.
ועד מהרה,
הוא לא הכין יותר דברים משל עצמו…
ואז קרה שהילד הקטן ומשפחתו עברו לבית אחר בעיר אחרת.
והילד הקטן הלך לבית ספר אחר.
בית הספר היה אפילו גדול יותר מהקודם,
ולא הייתה לו דלת שהובילה לכיתה שלו מבחוץ.
הוא היה צריך לעלות במדרגות וללכת עד לסוף המסדרון כדי להגיע לכיתתו.
ביום הראשון אמרה המורה: "היום נצייר ציור."
"יופי" חשב הילד הקטן, והמתין עד שהמורה תגיד מה לעשות.
אבל המורה לא אמרה דבר, היא פשוט התהלכה בחדר.
כאשר היא הגיע אל הילד הקטן, היא אמרה: "האם אינך רוצה לצייר?"
"כן" ענה הילד. "ומה נצייר?"
"אינני יודעת, צייר אתה ונדע."
"ואיך אעשה זאת?" שאל הילד הקטן.
"איך שתרצה," ענתה המורה.
"ובאיזה צבע?" שאל הילד הקטן.
"בכל צבע שתבחר," אמרה המורה, "אם כולם יציירו את אותו הציור, באותם הצבעים,
איך נדע מי צייר מה, ואיזה ציור שייך למי?" שאלה אותו.
"אינני יודע," ענה הילד הקטן.
והוא החל לצייר פרחים נהדרים בצבעים הוורודים, הכתומים והכחולים.
הוא אהב את בית הספר החדש, למרות שלא הייתה לו דלת מבחוץ…
(באקלי)
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של גלילאו גלילי:
"אי אפשר ללמד אדם דבר. ניתן רק לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו”
