לאחר שניצח בתחרות חשובה פנה שחקן הגולף הארגנטיני המשובח קוברט דה ויצ’נזו למגרש החניה כדי להיכנס למכוניתו הנוצצת.
באותו הרגע ניגשה אישה אל האלוף הטרי, לאחר שבירכה אותו על ניצחונו המרהיב, סיפרה לו בדמעות שהיא אלמנה ובנה עומד למות, ושאין לה כסף לתשלום בעבור התרופות היקרות להם זקוק בנה.
דה ויצ’נזו העניק לה מיד בחום חלק מסכום הפרס בו זכה באותו הבוקר.
בארוחת הצהריים שארגן לכבודו ארגון הגולף המקצועני הוא סיפר את שאירע לחברים שישבו סביב השולחן.
אחד מהם שאל אותו:"האם האלמנה הייתה בלונדינית עם צלקת קטנה ליד עינה השמאלית?" דה ויצ’נזו אישר את התיאור. "רימו אותך!", אמר חברו לשולחן. "האישה הזו היא נוכלת ידועה באזור. היא מספרת את אותו סיפור עצוב לכל השחקנים הזרים שמגיעים לכאן לתחרויות."
"אז אין שום ילד חולה שעומד למות?", שאל דה ויצ’נזו. "לא! ואני אומר לך זאת בוודאות", השיב חברו לשולחן.
"טוב מאוד" אמר הארגנטיני הידוע, "זו החדשה הטובה ביותר שקיבלתי השבוע".
(בזכות הדברים הקטנים)
באופן כללי ובתרבות שלנו בפרט, מאוד חשוב "לא לצאת פראייר". יש לנו נטייה לחשוב דרך האגו: "אותי לא יסדרו", "אני אראה להם מה זה".
פעמים רבות, כאשר אנו מוותרים על האגו ומאפשרים ללב לקחת חלק בשיקול דעתנו, אנחנו יוצאים נשכרים מכך.
במקום "לרצות להחזיר", אנו יכולים להבין את המקום בו נמצא האחר ולמה הוא מתנהג בצורה כה מעוותת.
במקום "לשמור טינה", אנו יכולים לשמוח על כך שאנו לא נמצאים בדרגה הרוחנית של האיש שפגע בנו.
זה לא קל, שהרי ההרגל של החשיבה מהאגו טבוע בנו וקשה לשנותו- אך המאמץ ראוי ומתגמל.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריה החכמים של פלורנס סקובל שין:
" איש אינו אויבך, איש אינו ידידך- כולם מוריך"
רק בריאות.
