מקלות האכילה, הידועים גם כמקלות סיניים או כצ’ופסטיקס (Chopsticks), הם שני מקלות בעלי אורך שווה המשמשים ככלי אכילה. ניתן להשתמש בהם באמצעות השענתם על האצבעות על מנת לתפוס באמצעותם את המזון.
משמעות השם
סינית– בשפה הסינית, מקלות אכילה נקראים Kuaizi :pinyin . הביטוי הוא שילוב של שתי מילים: מהיר= Ku ובמבוק=Zi.
ביפנית מקלות אכילה נקראים האשי Hashi. בקוריאנית מקלות אכילה נקראים Jeo . בויאטנמית מקלות אכילה נקראים Dua .
אנגלית– עפ"י מילון אוקספורד, השימוש המוקדם במילה Chopstick הוא בספר מסעות משנת 1699 שנכתב ע"י ויליאם דמפיר. כנראה שמקום השם באנגלית הוא עיוות של המושג = chop chop במהירות. הימאים הבריטים צפו בסינים אוכלים ביעילות ובמהירות בעזרת מקלות "מוזרים", ומכאן השילוב של המילה מהירות (Chop ) והמילה מקל (Stick ).
המקורות של הצופסטיקס
בסין העתיקה, כאשר עבדו בשטח הפתוח, נהגו לאכול אוכל שהביאו בסירים. זה היה עניין מסובך. עד שמישהו הגה את הרעיון להוציא מהסיר את חתיכות האוכל בעזרת ענף. לכן המקלות בעת ההיא היו ארוכים מאלה המוכרים לנו היום.
העדות המוקדמת לשימוש במקלות אכילה הוא בסין בתקופת שושלת Shang, ב- 1766-1122 לפנה"ס. באזור Anyang שבחבל Hunan נמצאו זוג מקלות אכילה, עשויות ברונזה.
הכתב הקדום ביותר שהתייחס למקלות האכילה מיוחס לפילוסוף Fei Han , מהמאה ה -3 לפסה"נ .
ועוד משהו…
ב-1 באוקטובר שנת 1949, בכיכר טיאננמן, הכריז מאו טסה טונג על הקמת המשטר של המפלגה הקומוניסטית. במהלך נאומו, כאשר הוא רצה להדגים לקהל הרב שנכח בכיכר עד כמה חשובה אחדות העם, הוא לקח מקל אכילה בודד ושבר אותו. לאחר מכן, הוא לקח מספר רב של מקלות אכילה יחד והראה שלא ניתן לשבור אותם.
ממה מכינים את הצ’ופססטיקס
מקלות האכילה עשויים לרוב מבמבוק, עץ ופלסטיק. אך יש גם מקלות העשויים מתכת , אבן ירקן , וגם שנהב .
השימוש במקלות מפלסטיק נפוץ פחות כיוון שהכנסת מקלות אלו לתוך אוכל חם או בישול בעזרתו עלולה לשחרר חומרים רגילים לתוך המזון.
אבן ירקן ושנהב הם חומרים נדירים ויקרים בימינו, לכן אין שימוש בחומרים אלה לייצור מקלות אכילה.
בעת העתיקה אנשי המעמד הגבוהה השתמשו במקלות אכילה שהקצוות שלהן עשויים כסף. הם האמינו כי אם ינסו להרעיל את המזון שהם עומדים לאכול, הקצוות העשויים כסף ישחירו במגע עם הרעל וכך חייהם ינצלו.
היכן משתמשים בצ’ופסטיקס
יותר ממיליארד וחצי בני אדם על פני כדור הארץ אוכלים בעזרת צ’ופסטיקס. המדינות בהם משתמשים במקלות אכילה הן: סין, יפאן , קוריאה , וייטנאם, תאילנד, בורמה וגם באזורים מסוימים של טיבט ואת נפאל.
היתרונות של השימוש בצ’ופסטיקס
מסיבות פרקטיות– פתגם סיני עתיק אומר: "אנו יושבים ליד השולחן כדי לאכול, ולא כדי לפרק חיות צלויות".
הסינים מכינים מראש את כל האוכל כשהוא חתוך בגודל של ביס סטנדרטי. כך שבמהלך האוכל הסועד אינו צריך "לעבוד" ויכול להתרכז באכילה עצמה. דבר נוסף, בסין העתיקה חומרי ההסקה היו נדירים והיה צורך להשתמש בהם במשורה. לכן בישול, אידוי והקפצת המזון כשהוא חתוך חוסכת זמן ואנרגיית חימום ובישול.
נימוסי שולחן– קונפוציוס אמר שלהשתמש בסכין ליד שולחן האוכל זהו מנהג ברברי ושאין להביא את כלי הצייד ליד שולחן הארוחה- זה לא יאה ולא מנומס. גם במערב, אכילה עם מזלג נחשבה במשך תקופות ארוכות כדבר מגונה מכיוון שהחשיבו אותו לכלי של השטן.
מפעילים רק יד אחת– הרבה יותר פרקטי, פשוט ומנומס (לאחר שמתרגלים את הטכניקה מספיק זמן) לאכול באמצעות יד אחת.
חלק מדיאטה– בעזרת המקלות ניתן ל"העמיס" רק כמות מסוימת של מזון ולכן אוכלים יותר לאט ושבעים לאחר כמות מתונה יותר של מזון.
בגלל הבריאות– אכילה מהירה אינה בריאה. אכילה בעזרת מקלות אכילה מאפשרת איסוף של כמות מזון קטנה בכל פעם. כך אוכלים לאט ובריא יותר .
הפעלת המוח– טכניקת האכילה באמצעות צ’ופסטיקס מתרגלת את הקשר בין המוח והיד ומחזקת את יכולת המוטוריקה העדינה של האדם. יותר מ-30 שרירים פועלים בכף היד, בזרוע ובכתף כשאנו אוכלים עם מקלות אכילה!
החיסרון של השימוש בצ’ופסטיקס
החיסרון היחיד הוא המחיר הסביבתי שגובה השימוש במקלות אכילה.
בסין מייצרים 450 מיליארד מקלות אכילה חד פעמיים מידי שנה! וכל שנה כורתים יותר מ-25 מיליון עצים לשם כך.
באפריל 2006, הרפובליקה העממית של סין הטילה מס של חמישה אחוזים על מקלות אכילה חד-פעמיים כדי לצמצם את הבזבוז של משאבי הטבע.
ביפאן, שם נזרקים לפח מדי שנה מיליארדי זוגות של מקלות אכילה חד-פעמיים, החלו לאחרונה המסעדות לעודד את הסועדים להביא עימם את מקלות האכילה הרב-פעמיים מהבית.
בטייפה בירת טיוואן, עשרת אלפים חנויות מזון חברו יחדיו למבצע שמירת סביבה לאומי, והפסיקו להציע ללקוחותיהם מקלות אכילה חד-פעמיים מעץ. מטרת המבצע היא להפחית את נפח האשפה, לעודד שימוש חוזר במוצרים ולמנוע בזבוז של עץ.
רשות שמירת הסביבה בטייוואן הודיעה שגם היא תקרא בקרוב למסעדות להפסיק לחלק מקלות אכילה חד-פעמיים ולעבור לשיטות ידידותיות יותר לסביבה – שימוש במקלות רב-פעמיים או קריאה ללקוחות להביא את המקלות מהבית.
הפתרון- שימוש במקלות אכילה רב פעמיים, כך נהנים מהיתרונות הרבים ונמנעים מהפגיעה בסביבה (החיסרון היחיד).
לימוד טכניקת האחיזה
בד"כ ילדים עד גיל ארבע מקבלים מקלות שמחוברים ע"י דובון חביב בקצה. בגיל ארבע יש טקס חניכה בו הילד מורשה להתחיל ולהתאמן באכילה כמבוגר- באמצעות מקלות אכילה רגילים.
כיוון שמסוכן לתרגל אכילה באמצעות מקלות רגילים עם אוכל חם, נהוג להזמין לשם כך שקיות פופקורן עבור הילדים, כדי שיוכלו לתרגל. פופקורן הם כלי אימון אידיאלי מכיוון שניתן לאחוז בהם היטב.
הטקס נעשה בגיל ארבע כיוון שבגיל חמש הולכים לבית הספר ושם הילדים מורשים לאכול רק באמצעות מקלות רגילים. החזקה לא נכונה של מקלות האכילה ע"י הילד מצביעה על כך שההורים לא חינכו היטב את ילדם. לכן, ההורים שמים דגש רב על "חינוך" הילד לאחיזה נכונה של מקלות האכילה.
טכניקת האחיזה
יש להדק מקל בין האגודל לאצבע המורה. הקמיצה תומכת בו. את המקל השני יש להחזיק בעזרת האגודל והאצבע המורה, בצורה שניתן יהיה להניע אותו.
ועוד משהו…
בקישור המצ"ב ניתן לראות חברי הכנופיה, שמשתמשים במיומנות שלהם בשימוש במקלות אכילה לגניבת ארנקים וחפצים קטנים יקרי ערך מכיסי אזרחים תמימים.בעזרת המיומנות שלהם הכייסים נמנעים ממגע ישיר עם הקורבן, כך שהם לא משאירים טביעות אצבעות "
כללי התנהגות
משחק עם מקלות אכילה נחשב כגסות רוח (בדיוק כמו משחק עם סכו"ם בתרבות המערבית ייחשב גסות).
אסור לדקור את המזון עם מקלות האכילה, יש להחזיק את המזון באמצעותם.
אסור לנשוך את מקלות האכילה עצמם או להחזיק את המקלות זמן רב בפה.
לתקוע מקלות אכילה לתוך קערת אורז משמעו מנהג של לוויות. אם עושים זאת בזמנים אחרים- זה עלול למשוך רוחות רעות.
זה נחשב לא מנומס להצביע על מישהו עם מקלות האכילה.
זה נחשב לא מנומס לשפשף את מקלות האכילה האחד בשני. הדבר רומז כי המקלות שניתנו ע"י בעל הבית אינם מספיק איכותיים.
הקשה עם המקלות על השולחן היא סימן למלצר שהגעת האוכל לוקחת יותר מידי זמן.
הנחת מקלות האכילה בחלק העליון של קערת האוכל- פירושו "סיימתי".
הנחת מקלות האכילה על הסטנד שלהם- פירושו אני בהפסקה, אך ארצה להמשיך ולאכול.
בתרבות הסינית, במקרים של מאכלים קטנים ודקים (כמו אורז), נהוג לקרב את קערית המזון אל הפה, ולהחליק באמצעות המקלות את האורז מהקערית אל הפה. לעומת זאת, בתרבויות מזרח-אסייתיות אחרות, כגון התרבות הקוריאנית, הדבר נחשב לא מנומס.
המלצה
למרות השם שלהן- מקלות אכילה, מומלץ לא לאכול אותן. מקרה שפורסם בשנת 1982 בעיתון "ציינה דיילי", מסופר על אדם בן 50 בשם זאנג מהעיר שנגחאי, שהגיע לרופא עם תלונות חוזרות על כאבי בטן אלימים. כיוון שהם לא נפטרו הוא הופנה אל הכירורג הבכיר ד"ר צ’אנג דונגוואי שגילה בצילום רנטגן מקל אכילה תקוע בתוך קיבתו של זאנג. בבירור שהרופא ערך, סיפר זאנג כי הוא זוכר אירוע לפני שלושים שנה בו הוא בלע מקל אכילה, אך הוא לא חשב שיש קשר לכאבים מהם הוא סובל לאחרונה, כי היה בטוח שהמקל כבר התעכל במרוצת העשורים שחלפו. סופו של הסיפור הוא שד"ר ציאנג ביצע חתך קטן בבטנו של זאנג ושלף את מקל האכילה שהצטמק עם השנים.
למרות הסוף הטוב, אל תנסו זאת בבית.
ולסיום
אסיים את המאמר בברכת "מאן מאן צ’ה", היא ברכת האוכל של הסינים. משמעה לא בתיאבון אלא אכול באיטיות. ובעזרת הצ’ופסטיקס אין כל אפשרות אחרת…
רק בריאות.
ד"ר גיל וינבאום (ND-CA)- הקליניקה לרפואה משלימה. מטפל ומרצה ברפואה משלימה.
