לדברי חברי ואנשים שאיתם אני עובדת, אני משכילה, ענווה, נבונה, מאורגנת ויצירתית. אבל במשך רב חיי הבוגרים, במשך ארבעה עשר ימים בכל שנה, הרגשתי בדיוק ההפך מזה. למה, אתם שואלים?
בגלל הביקור של הורי. 351 ימים בשנה אני במרחק של שלושת אלפים קילומטרים מהם. בפרק הזמן הזה אני מסתדרת לא רע, אני אמא, רעיה, מתנדבת, אשת עסקים. אבל הביקורים השנתיים של הורי היו אסון בשבילי.
הסיפור הוא ישן- הבכורה שלא הגשימה את הציפיות שאביה תלה בה. בעיני אחרים, זכיתי להצלחה סבירה. אבל לא כן בעיני אבא. ואני במשך רב חיי, חשתי טינה כלפיו בגלל זה. ועמוק בליבי, חשתי טינה כלפי עצמי בגלל זה.
לא רק שסבלתי בעת הביקורים של הורי. גם מי שהיה סביבי סבל. דייב, בעלי המתוק זה 32 שנה, סבל איתי. שבועות לפני הביקור, הייתי מנקה את הבית, מנדנדת לבעלי שיתקן כל מיני דברים, קונה וילונות חדשים, סדינים, ציפות- ובכלל, מכניסה את המשפחה לדפיציט כספי רציני. הייתי מתכננת ארוחות אנינות, אופה עד שהמקפיא היה מתפקע, ומטריפה את ילדי בקשר לניקיון, סדר, לא להרים את הקול.
במשך הביקור, אפפה אותי הילה של מתיחות ללא הרף. (ואולי זה דמה יותר לשמיכת צמר לחה). אחרי הביקור תמיד באו הלילות לבנים שבהם ליבנתי עם בעלי את מה שקרה. הייתי מנסה לפענח מה אמר אבי, למה התכוון, והייתי בוכה עד שהייתי נרדמת, ואי אפשר היה בכלל לנחם אותי ולהרגיע אותי, בוכה כמו ילדה קטנה מרוב דחיה וצער. בשלושים ושתיים שנות נישואים יש הרבה עליות וירידות. אבל המבחן האמיתי של דייב היה בעת הביקורים הללו.
כשהגעתי לשנות הארבעים שלי, שקעתי יותר ויותר בלימודים רוחניים. חשבתי על האלמוות. על דברים שמעבר לזה. אבל כל שנה במשך ארבע עשר ימי הביקור של הורי, הרוחניות שלי הייתה נוטשת אותי כלא הייתה, ומשאירה אותי עירומה וחסרת מגן כילדה קטנה בת חמש.
ואז, שנה אחת, אבחנו אצל אבי את מחלת הפרקינסון. תוך זמן קצר הוא חדל להיות האב הנמרץ והספורטיבי והפך לזקן כחוש ומבולבל. השעון שלו תיקתק מהר מאוד. התחלתי להבין כי לפני שאבא יעזוב את החיים האלה, אני צריכה לתקן את מערכת היחסים המקולקלת שלנו, ולהרפות מהתחושה שלי שלא הגשמתי את הציפיות שלו ממני.
אבל איך? ניסית הכול, כל דבר שעליו יכולתי לחשוב. הדבר היחיד שנשאר היה לסלוח לו.
וכך עשיתי. פשוט אמרתי בקול "אני סולחת לך", וזה שינה את כל החוויה הפנימית שלי. במקום ספק עצמי חשתי שלווה. הרפתי מכל מה שאני רוצה, מכל מה שאני חושבת שצריך להיות……. ובתהליך הסליחה הזה, סלחתי גם לעצמי.
לא אמרתי לאבא שסלחתי לו, אבל כנראה זה היה ברור לו מאוד במישור כלשהו, כי יחסינו השתנו כליל.
בקיץ שלפני מותו של אבא, הוא בא לבד להיות אצלנו במשך שבועיים בחודש אוגוסט.
הפעם לא היה מצידי שום מסע ניקיון מטורף, שום קניות של סדינים. כיוון שסלחתי לו, יכולתי לדבר איתו כאל חבר ובן לוויה- לא כבת מאוכזבת ומלאת טינה.
דיברנו על חייו, על נישואיו, על מה שעבר עליו במלחמה, ועל אהבתו לעצים ובעלי חיים.
לראשונה בחיינו, הוא אמר לי שהוא מעריץ את האינטליגנציה ואת האינטואיציה שלי, ושהוא אוהב להיות בביתנו, ושהוא מרגיש טוב בגן הירוק שלנו.
ביחד עברנו על כמה טכניקות של הילינג, והוא סיפר לי כמה דברים על חושיים שקרו לו בחייו. והמדהים מכל, הוא אמר לי לראשונה בחייו שהוא אוהב אותי…
אבא לא שב עוד אל ביתי.
אחרי מותו, הכינה אימי סרט וידיאו מתמונות של אבא, עם מוסיקה. אני מסתכלת עכשיו בקלטת, כשאני מרימה מבט מהדף הזה. היא בכוננית. לא צפיתי בה. חיי עם אבי הסתכמו באותם שבועיים באוגוסט.
אני זוכרת את אבא יושב במרפסת, באור השמש, צוחק, מדבר, מעלה זיכרונות- ואוהב אותי.
שסליחה מוחלטת וללא תנאים הביאה לי שלווה ופתחה לי דלת לחיים שלא חלמתי כי הם ייתכנו.
עתה, בנוסף לכך שאני אמא, רעיה, סבתא ויועצת הילינג, אני גם אדם שלם במשך 365 ימים בשנה.
(רוזמרי גיסינגר)
היכולת לסלוח, לקבל את האחר כפי שהוא היא תכונה נאצלת וחשובה. אך מעבר לכך, היא מאפשרת לנו לסלוח ולקבל את עצמנו כפי שאנו…..
כדאי לכל אחד מאיתנו לבצע את "תרגיל הדימוי והביקורת העצמית":
קחו דף, חלקו אותו לשתי עמודות, בעמודה הימנית רשמו 10 דברים רעים שאתם חושבים על עצמכם. בעמודה השמאלית רשמו 10 דברים טובים שאתם חושבים על עצמכם.
בדקו כמה זמן לקח לכם למלא כל אחת מהעמודות, והאם הצלחתם למלא באותה הקלות את העמודה השמאלית, כפי שמלאתם את העמודה הימנית…..
תרגיל זה יראה לכם האם אתם שיפוטיים מידי או מוותרים מידי, לעצמכם.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מפי קונפוציוס:
"האשם את עצמך כפי שתאשים אחרים, סלח לעצמך כפי שתסלח לאחרים"
רק בריאות.
