שני נזירי זן התכוננו לחצות נהר, והנה לפתע צצה מולם נערה יפה וצעירה. גם הנערה רצתה לחצות אל הגדה שמנגד, אבל הזרם הגועש והרועש הבהיל אותה.
אחד הנזירים הציע לשאת את הנערה המבוהלת על גבו ולעזור לה לחצות את הנהר. הנערה הסכימה.
כשהגיעו השלושה בשלום אל הגדה שמנגד, הוריד הנזיר את הנערה היפה מעל גבו, הצעירה הודתה לו והלכה לדרכה.
אז הסתובב אליו חברו ואמר לו בכעס:"תתבייש לך! אסור לנזירים לגעת בגוף של אישה!".
כעבור חמישה ימי הליכה נוספים, כאשר הנזירים הגיעו למקום שממנו כבר היה אפשר לראות את המנזר, הודיע הנזיר הזועם לחברו שהוא מתכוון לדווח לאב המנזר על מה שקרה.
"עשית מעשה מביש ואסור!" צעק לעברו שוב.
"מה עשיתי? מה מביש? מה אסור?" התפלא הנזיר.
"מה? כבר שכחת את מה שעשית? אתה כבר לא זוכר? נשאת על גבך נערה יפה וצעירה!"
"אה, כן, נכון" נזכר הנזיר, "אתה צודק. אבל חלפו כבר חמישה ימים מאז שהשארתי אותה על הגדה, ואילו אתה הוא זה שעדיין נושא אותה על גבך!".
הסיפור הנ"ל מעלה מספר שאלות פילוסופיות/ אתיות מעניינות:
מה חמור יותר- לעשות מעשה חמור ולשכוח אותו או לא לעשות דבר אבל לחשוב עליו מחשבות אסורות כל הזמן?
האם אין מצבים שבהם אנו מחויבים להפר חוק או מצווה כדי לעזור למישהו?
"אל תשפוט אדם עד אשר הגעת למקומו" אמרו חז"ל.
לפעמים במהלך הטיפולים, כשהמטופל מספר לנו על שעבר, יש בנו מידה של ביקורת/ ספקנות לגבי מה שנאמר ונעשה.
טוב נעשה אם ננסה לא להיות ביקורתיים ושיפוטיים. שננסה לקבל את המטופל על מחשבותיו ומעשיו כמות שהם. ומעמדה ניטרלית ולא שיפוטית ננסה "לפתוח עוד חלון" דרכו המטופל יוכל לראות/ להבין את המצב.
("אודות הזן")
אסיים בציטוט מדבריה החכמים של האם תרזה:
"אם אתה שופט אנשים, אין לך זמן לאהוב אותם"
רק בריאות.
(ג.ו)
