אני זקנה מידי וזה מאוחר מידי. המשפט הזה התגלגל שוב ושוב במוחי. הייתי מותשת ומיואשת אחרי שנשואי והקריירה שלי הסתיימו בו זמנית.
למרות הרצון העז שלי להיות סופרת , הטלתי ספק ביכולתי להצליח בכך. האם בזבזתי שנים על מטרות לא מתאימות?
הייתי בשפל המדרגה, כשברדיו התחיל מישהו לספר את הסיפור של סבתא מוזס…
אן מרי מוזס עזבה את בית הוריה בגיל שלוש עשרה, ילדה עשרה ילדים ועבדה קשה כדי לגדל את החמישה שנותרו בחיים. היא עבדה בחוות, בעבודה חקלאית, והצליחה להכניס קצת יופי לחייה בכך שרקמה על בדים.
בגיל 78 האצבעות שלה היו נוקשות מדי והיא כבר לא יכלה לרקום. במקום לוותר היא התחילה לצייר. היא ציירה לוחות קטנים, סצנות מדויקות של חיי הכפר. במשך שנתיים, היא חילקה אותם במתנה או שמכרה אותם בזול.
בגיל 80 עולם האומנות "גילה אותה"…. והיתר היסטוריה. היא ציירה אלפיים ציורים, ואיירה ספר לחג המולד כשהייתה בת 100!.
המשכתי להקשיב. מצב רוחי השתנה. אם סבתא מוזס יכלה להתחיל בקריירה חדשה לאחר גיל 80, אז לי בגיל 30 – יש עדיין סיכוי.
לפני שהתוכנית הסתיימה, זינקתי למחשב לעבוד על הרומן שכמעט נטשתי.
הוא יצא לאור שמונה חודשים לאחר מכן.
(ליה קרפט קריסטיין)
כשאני נפגש במסגרת תפקידי, עם אנשים המעוניינים ללמוד רפואה משלימה, מקונן אצלם תמיד אותו החשש…
"ללמוד רפואה סינית/ נטורופתיה/ הומיאופתיה, בגילי? הלוואי והייתי צעיר/ה יותר….. אני אסתפק בקורס…"
והם בד"כ, מוסיפים בציניות "בגלגול הבא אני בטוח אתחיל מוקדם יותר".
אני מחייך, ומנסה לברר איפה הם רואים את עצמם בעוד ארבע, חמש ועשר שנים….
ואז אני מסביר, שלתפיסתי, מטרת החיים- היא חיים עם מטרה.
ואם הם רואים את מטרת חייהם כמטפלים שנוגעים בחייהם של מאות ואלפי אנשים והופכים אותם לטובים ומאושרים יותר, אסור להם לאפשר לפרטים טכניים למנוע מעצמם הגשמה מקצועית ואישית.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של הסקינס:
"אדם שהינו זקן מדי ללמוד, כנראה שמאז ומתמיד היה זקן מדי ללמוד"
רק בריאות.
