בטיבט, חי לו איש ישר וצנוע שהיה אהוד על הבריות בזכות מעשיו וטוב ליבו. באחד הימים הגיע לכפר חכם גדול, לאמה מפורסם. האיש ביקש להתקבל אצל החכם לפגישה.
בזכות אישיותו ומעשיו מבוקשו הוענק לו, והוא הובא בפני הלאמה.
אחרי שנישק את ידיו ורגליו וחלק כבוד ללאמה כמקובל, האיש פנה אל החכם ואמר: "ברצוני להגיע להארה, להיות ייצור חכם, מבין וחומל. כך אוכל לעזור לתושבי האזור. האם כבודו יכול להנחות אותי כיצד להגיע לכך?"
הלאמה ראה כי האיש רציני וכוונותיו אמיתיות. הוא שתק למשך דקות ארוכות ואז אמר: "עלייך ללכת אל ההרים, להתבודד שם, להתפלל ולשקוע במדיטציות ארוכות ". בנוסף, רשם החכם לאיש מספר פסוקי מזמורים ומנטרות שעליו לשנן מידי יום.
האיש שמח מאוד. נרגש עד עמקי נשמתו הוא עזב את ביתו ועבודתו ועלה לפסגת אחד ההרים. שם הוא בנה לעצמו בקתה דלה, להעביר בה את זמנו בביצוע הוראותיו של הלאמה.
השנים נקפו, והוא לא הרגיש כי הוא מחכים במשהו או שההארה קרבה אליו. למעשה, הוא לא חש בשום שינוי שחל בו, על אף התפילות הארוכות, המזמורים, המנטרות והמדיטציות.
עברו עשרים שנה, ובמקרה נודע לו שאותו לאמה מפורסם עומד שוב להגיע לביקור בכפר.
הוא ירד מן ההר ומיהר לשערי הכפר, שם ישב וחיכה לבואו של הלאמה.
שכהגיע החכם הנודע לביקור נוסף בכפר, פנה אליו האיש, הזכיר לו את דבריו מלפני עשרים שנה ושאל מדוע ההארה מבוששת לבוא, על אף שהוא ממלא אחר כל הוראותיו של הלאמה.
"תזכיר לי בבקשה, מה בדיוק אמרתי לך לעשות", אמר הלאמה.
האיש חזר בפניו על כל ההוראות שהחכם נתן לו לפני עשרים שנה.
"אני מצטער מאוד" אמר הלאמה. "זה ממש לא נכון לעשות כך. אני לא יודע איך אמרתי לך כאלה דברים….. חבל על הזמן שלך, ככה אתה אף פעם לא תגיע להארה".
עולמו של האיש חרב עליו.
עשרים שנה מחייו הוא בזבז לשווא. הוא כבר לא היה צעיר וככל הנראה הוא לא יחיה עשרים שנה נוספות כדי לתרגל שיטה אחרת…. ממרר בבכי הוא נפל לרגליו של הלאמה והתחנן שיגיד לו מה לעשות. הלאמה רק הניד בראשו וחזר ואמר: "מצטער, אני לא יכול לעזור לך. אין דבר שאני יכול לעשות בשבילך".
אבל וחפוי ראש חזר האיש לבקתתו שבהרים.
מה יעשה עכשיו?
הוא כבר לא מכיר חיים אחרים.
כל מה שהוא יודע זה להתבודד, להתפלל ולשקוע במדיטציה ולומר מנטרות.
איך יכניס עכשיו שינוי בחייו?
ואיזה שינוי?
הוא ישב על האבן השטוחה ששימשה לו עשרים שנה ככיסא, שולחן וככרית לראש, ואז אמר לעצמו:
"מה כבר יש לי להפסיד?
אני אמשיך לחיות את החיים בדרך בה חייתי עד עכשיו,
בהבדל יחיד,
שעכשיו כבר לא אצפה לבואה של ההארה.
ממילא אין לי חיים, מלבד אלה".
בו במקום פצח בתפילה ובמדיטציה, ותוך זמן קצר נחתה עליו ההארה.
העולם כולו נגלה אליו בצבעים אחרים: בהירים יותר, ברורים יותר.
הוא הבין בדיוק מה צריך לעשות ואיך יש לעזור לתושבי האזור הסובלים….
בבת אחת הוא קיבל תמורה לכל עשרים השנים של התמדתו.
הוא ירד מההר כדי לחזור אל הכפר, בדרכו הוא חשב על דברי הלאמה, וכיצד דבריו גרמו לו, פתאום, להחכים.
(סיפורים מטיבט)
האיש בסיפור הזה, במשך עשרים שנה היה מרוכז רק בהשגת המטרה- לכן היא חמקה ממנו.
ברגע שהוא ויתר על העיסוק האובססיבי במטרה וגם "פינה מקום" להפנים את המהות ואת הדרך- הושגה המטרה.
החברה בה אנו חיים מקדשת רק את ההישגים והתוצאות, במיוחד אם הם חומריים.
לכן, אנו (בטעות) חונכנו להיות ממוקדים רק בתוצאות/ במטרה. ואנו לא מבינים מדוע אנחנו לא מאושרים ולא מסופקים…ומדוע המטרה תמיד חומקת מאיתנו.
פעמים רבות כאשר אנו מפסיקים להתעסק באובססיביות במטרה (להוריד במשקל, לסגור את העסקה, להתחתן, להיכנס להריון, להחליף בית, לקנות רכב גדול ומפואר) ומרפים קצת…. אנו מאפשרים לתהליכים להתפתח באופן טבעי:
כשהדברים נעשים באופן טבעי, אנו מתפתחים וגדלים.
בזכות הגדילה וההתפתחות- מתאפשרת השגת המטרה.
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של תומאס מרטון:
"מה שאנחנו מחפשים הוא בהישג ידינו. הוא שם כל הזמן, ואם נהיה סבלניים, הוא יתגלה לפנינו"
רק בריאות.
