כאשר אינזן היה בן תשע, מורה זן פגש אותו ומייד הבחין בכך שאין זה ילד רגיל. מורה הזן הלך לבית הילד לשכנע את הוריו להניח לו להפוך לנזיר.
ההורים שוכנעו. "הוא מעולם לא היה מהעולם הזה", אמרו כאשר התירו לילד לעזוב את הבית ולהיכנס למנזר זן.
כאשר אינזן היה בן שש עשרה הוא עזב את המקדש וחיפש מורה שידריך אותו להגיע להארה ולשחרור הסופיים. תחילה הלך בעקבות בנקוקו, שלימד אותו את השיטה הייחודית של המורה המנוח בנקיי. שלוש שנים לאחר מכן הלך לגסן, שנודע בשיטת ההוראה החמורה שלו.
כשהגיע אינזן למשכנו של גסן, הודיע לו מנהל המקדש שאין יותר מקום לתלמידים חדשים. המנהל אמר שאינזן צעיר עדיין ועוד יהיה לו זמן ללימודי זן אינטנסיביים. מן הראוי שילך לעת עתה למקום אחר ללמוד.
אך אינזן היה נחוש בדעתו ללמוד זן אצל המורה גסן. הוא התחנן במשך מספר ימים, בכה ובכה עד שלבסוף, בכה דמעות של דם. בראותו את רצונו החזק של אינזן ואת נחישות דעתו סיפר זאת המנהל לגסן, שהסכים לפגוש את המאמין הצעיר.
מורה הזן גסן שאל את אינזן, "אתה מבקש שוב ושוב רשות להישאר כאן מה ברצונך לעשות?"
אינזן השיב, "אני כאן רק מפני שנושא החיים והמוות חשוב, וחוסר ההתמדה הוא נפוץ."
גסן השיב, "כאן במקום לא עושים עניין מהחיים ולא עושים עניין מהמוות. כיצד זה נדמה שהחיים עוברים כה מהר והמוות בא בחטף?"
אינזן השיב, "בדיוק על חירות זו מהחיים והמוות אני חושב. בבקשה רחם עלי."
גסן אמר, "אתה צעיר, ממש ילד. אם אתה רוצה באמת לתרגל זן, צא לדרך."
וכך הצטרף אינזן לעדה. הוא למד יום ולילה מבלי להתעצל.
שנתיים לאחר מכן, בגיל עשרים ואחת, השתתף אינזן בישיבה הראשונה שלו, של מדיטציה אינטנסיבית בקבוצה. הוא הרגיש שהגשים דבר מה וניגש לספר לגסן.
המורה ראה שיש דבר מה שונה אצל אינזן והציג שאלה, "איני שואל אודות מה שדובר או אודות מה שאינו מדובר, נסה לומר לי את התשובה."
אינזן ניסה לומר דבר מה. גסן העיר, "ככלות הכול נפלת למודעות אינטלקטואלית," ושלח אותו מעל פניו.
אינזן חזר מבולבל לאולם המדיטציה ולא עשה דבר מלבד יללות ובכי יום וליל. הכול צחקו ממנו וכינו אותו משוגע.
לאחר מכן, לילה אחד, באמצע טראנס מחשבתי, הבין אינזן פתאום את המשמעות של "לא עושים עניין מהחיים ולא עושים עניין מהמוות." הוא ניגש לספר לגסן שהעיר, "אתה צודק, אך שים לב שזה רק מעקף זמני. אל תחשוב שיש בכך די. אם תמשיך להתקדם ולא תוותר, יום אחד יהיו לך חיים משלך."
באביב, בשנתו העשרים ושש, עזב אינזן את גסן ונסע לטייל עם מספר בני לוויה בכדי לבקר את זקני הזן המכובדים של קיוטו במערב יפן.
אינזן פגש במורים הזקנים וביקש מהם לברר את הבנתו בזן. כל המורים העריצוהו והתייחסו אליו באדיבות. איש לא הטריד אותו יותר ואינזן החליט שאין יותר מורים נאורים בכל המדינה.
לאחר מכן עזב אינזן את האזור. בהגיעו למרכז יפן, ניגש לראות את מורה הזן שהתגורר שם. מורה זה מינה את אינזן לאב של מקדש מקומי.
למקדש זה לא היו פטרונים, שדות או גנים. אינזן חי שם שבע רצון בעוני מרוד, במשך יותר מעשר שנים.
אך יום אחד עבר ליד המנזר נזיר נודד ובפיו שמועות על מורה הזן גאסאן, בוגר מצטיין מבית מדרשו של הקואין, שנאמר עליו שהוא התגלמות התובנה במדינה.
אינזן ארז את תרמילו באותו יום ויצא לאדו, שם הרצה גאסאן על היצירה: "רשימות הצוק הכחול", בפני קהל של יותר משש מאות מאזינים.
כאשר הגיע אינזן, הוא ניגש ישר לגאסאן.
המורה הדגול הושיט את ידו ושאל, "מדוע זו נקראת יד?". עוד בטרם יכל אינזן להשיב, גאסאן פשט רגל ואמר, "מדוע זו נקראת רגל?" כאשר אינזן ניסה להעיר הערה, המורה הדגול גאסאן מחא כפיים ופרץ בצחוק. פעור פה פרש אינזן.
למחרת, ניגש אינזן לראות את גאסאן שוב. המורה הדגול אמר לו, "אנשים המתרגלים כיום זן מעיינים בחטף בכתבי הקודש של חכמינו העתיקים מבלי שיעשו אי פעם עבודה של ממש. הם מחברים חרוזים לכתבים העתיקים, מצטטים מהם, או מוסיפים כותרות, או נותנים תשובות, אצל כולם דולף הפה והם מדברים באקראי. מסיבה זו רבים מהם מאבדים את רוח הדרך כאשר הם הופכים לאבות של מקדשים. גם אם אינם נקלעים לבעיות, אף אחד אינו מסוגל באמת להיות מורה. זה חבל באמת.
אם אתה רוצה באמת ללמוד זן, עליך להשליך מעליך את כל מה שלמדת ומימשת עד כה ולחפש הארה מתוך התמקדות עצמית."
לאחר מכן הורה גאסאן לאינזן לחשוב על כתב קודש מתקדם העוסק בדיוק בבעיה של אינזן. אינזן פרש למקדש מקומי כדי לבצע מדיטציה ולא יצא משם מלבד כדי לקבל דייסה ואורז, עם שחר ובצהריים. אחרי מספר ימים כאלה, לפתע בוקר אחד הוא הבין את משמעות הכתב העתיק.
הוא מיהר לחזור לגאסאן והציג בפניו את הבנתו. המורה הדגול היה מרוצה. לאחר מכן פגש אינזן את גאסאן מדי יום ולמד באופן מעמיק את הסיפורים המעמיקים ביותר והגיע להבנת הסודות הפנימיים של הזן. הוא היה אז בן שלושים ותשע.
לאחר מכן הפך אינזן למורה זן דגול בפני עצמו ויצאו לו מוניטין בכל המדינה. היו לו מספר תלמידים מפורסמים והוא הותיר אחריו מורשת רוחנית עשירה.
אחרי מותו בגיל שישים וארבע, הועתקו לו תוארי הכבוד: מורה הזן, מנורת האמת ומאור האומה.
(גדולי הזן: אודות אמן הזן אינזן)
לימוד טקסטים רוחניים ורפואת גוף-נפש בפרט דורשים התמדה ורצון עז. ישנם תלמידים שטוענים כי "אינם מתחברים לנושא…". ישנם אחרים שמבינים את החומר הנלמד כפשוטו ובטוחים כי מבינים הם את מהות האדם.
רק עקביות והתעקשות לאורך הדרך, למרות (ואולי בגלל) הקושי בהבנת החומר ומשמעויותיו העמוקות, יובילו בסופו של תהליך להכרת האדם את עצמו, ולהפוך מאדם למטפל.
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של מהטמה גנדי:
"חיה את חייך כאילו אתה עומד למות מחר ולמד כל דבר כאילו תחיה לנצח"
רק בריאות.
(ג.ו)
