זהו סיפור על ארבעה אנשים: כולם, מישהו, כל אחד, ואף אחד .
פעם אחת היה תפקיד מאד חשוב ובקשו מכולם לעשותו.
לכולם היה ברור שמישהו יעשה זאת אבל … אף אחד לא עשה זאת .
מישהו כעס על כך, כי זה היה תפקיד של כולם . ולכולם , היה רושם שכל אחד יכול לעשות זאת.
אבל …
אף אחד לא ידע שזה לא יעשה על ידי כולם .
בסופו של דבר … מישהו הואשם על ידי כולם , שאף אחד לא עשה את מה שכל אחד היה יכול לעשות .(סיפור עם איטלקי)
ניראה סיפור ילדים נחמד?
בואו נראה מה קורה במציאות, שהיא לעיתים קצת פחות "ילדותית", והרבה פחות "נחמדה":
רצח מפורסם שאירע בשנת 64 שימש כבסיס למחקר בפסיכולוגיה חברתית שהוביל להטבעת מושג פסיכולוגי חדש שנקרא "פיזור אחריות" (Shared Responsibility ).
הפשע אירע בניו-יורק בשנת 1964. קתרין ג’נובזי חזרה לביתה שברובע קווינס לאחר שסיימה את עבודתה בשעת לילה. אלמוני שהגיח מתוך האפלה דקר אותה בגבה ובבטנה. למשמע זעקותיה נדלקו האורות בבתים הסמוכים, אך איש מהתושבים לא הגיב והאורות בחלונות אט אט כבו…
הרוצח שכבר היה בדרכו למכוניתו, שב וסיים את מלאכתו!
הפשע ארך 35 דקות, היו עדים לו 38 מתושבי השכונה שהתבוננו מחלונותיהם באישה הצעירה נלחמת על חייה ולא עשו דבר בכדי לעזור לה.
מזועזעים מהרצח ועוד יותר מחוסר הפעולה של השכנים, שני הפסיכולוגים החברתיים: ג’ון דרלי מאוניברסיטת ניו-יורק וביב לאטאנה מאוניברסיטת קולומביה העריכו כי ההסבר להתנהגותם של תושבי השכונה נעוץ כנראה יותר בנסיבות מאשר באישיותם של הצופים ברצח.
בניסוי שערכו השניים התבקשו סטודנטים לתאר נושא מסוים מהווי האוניברסיטה. לתיאורים הוקצו כמה סבבים, שבכל סבב ניתנו לכל נבדק 2 דקות. כאשר הנבדק המתין לתורו, הוא יכל לשמוע את תיאוריהם של הנבדקים האחרים לכאורה, ששהו בתאים הסמוכים.
למעשה, כל הקולות האחרים ששמע הוקלטו מראש בסבב הראשון נשמע קולו של סטודנט שהודה כי הוא מידי פעם סובל מהתקף אפילפסיה.
בסבב אחר, הושמעה בתורו של אותו סטודנט הקלטה של אדם שנתון בהתקף קשה, מתחנן לעזרה בטרם ייחנק. אף שהנבדק היה היחיד ששמע את הקול הוא היה משוכנע שנבדקים נוספים מאיישים את התאים הסמוכים, ולפיכך הם יכולים לקום ממקומם, לגשת אל עורכי הניסוי ולבקש מהם לסייע לסטודנט ששרוי במצוקה.
בדרך זו חיקו החוקרים את זירת הרצח, שגם בה ידעו תושבי השכונה כי גם שכנים נוספים צופים באירוע מחלונותיהם, אך לא תקשרו ביניהם.
ההתקף האפילפטי המדומה בניסוי נמשך שש דקות תמימות- זמן מספיק לפעולה. שני שלישים מהנבדקים לא נקטו כל פעולה, ורק שליש מהם נחלצו לעזרת הקורבן המדומה.
התוצאות של הניסוי היו מדהימות:
כאשר הנבדק האמין כי הוא חלק מקבוצת אנשים שמונה לפחות ארבעה אנשים- הוא לא נקט שום פעולה.
כאשר הנבדקים האמינו שכל אחד מהם הוא היחיד שמאזין לסטודנט במצוקה- 85% מהם נחלצו לעזרת הסטודנט.
התיאוריה האבולוציונית שהייתה מקובלת כי היחיד מקבל ביטחון רב יותר כחלק מקבוצה לא עמדה במבחן הניסוי.
לאחר הניסוי הוטבע מושג פסיכולוגי חדש שנקרא "פיזור אחריות"– ככל שמתרבה מספר הצופים בתופעה, חש הצופה היחיד פחות אחריות.
המאה ה-21 דוגלת בפיתוח האינדיבידואל ו"דוחפת" אותנו להישגים אישיים, אך במקביל העזרה ההדדית והדאגה לאחר הולכים ופוחתים.
חובתו של כל אחד מאיתנו לעזור לזולת ולדאוג לאחר במקביל להתפתחותו האישית. כי אם לא נהיה תלויים האחד בשני- נהיה תלויים האחד ליד השני.
(ג.ו)
אסיים בציטוט אנגלי מהמאה ה-19:
"חוזקה של השרשרת נקבע ע"פ החוליה החלשה ביותר שלה"
רק בריאות.
