לפני שנים, ביפאן העתיקה, חי ילד שאיבד את ידו השמאלית בתאונה מצערת.
למרות שהיה בעל יד אחת בלבד, הוא התעקש ללמוד ג’ודו כמו כל שאר הילדים בכתתו. הוריו עשו כל מאמץ בכדי לאפשר לבנם להגשים את רצונו, לכן הם שכרו את שרותיו של מורה הג’ודו הטוב ביותר במחוז.
הילד הגיע לשיעורים בהתמדה, והיה תלמיד מצטיין. הוא ביצע את הוראות המורה בדיוק והקפדה והצליח בכל מה שנתבקש לעשות. לכן, זה היה מוזר בעיני הילד, שלמרות שעברה כבר חצי שנה מהיום שהחל ללמוד- לימוד אותו המאסטר תרגיל אחד בלבד.
בכל שיעור עשו אימונים וחזרות שוב ושוב על אותו תרגיל אחד ויחיד.
לאחר שעברה שנה מהיום בו החל ללמוד, החליט הילד לברר עם מורהו את פשר העניין. "מאסטר יקר, אתה לא חושב שאני צריך ללמוד גם תרגילים נוספים?"
"לא, זה התרגיל היחיד שאתה צריך לדעת. אתה לא זקוק לשום תרגיל אחר". ענה המאסטר.
הילד לא בדיוק הבין, ולא ממש הסכים עם המורה, אבל היה לו ביטחון מלא במורה והוא החליט להמשיך באימונים.
כעבור מספר חודשים, הודיע המאסטר לתלמיד כי בעוד שבועיים ימים הוא עומד להתחרות בפעם הראשונה.
ואכן, לאחר שבועיים, הגיע הילד נרגש כולו לתחרות.
הילד הפתיע אפילו את עצמו כאשר גבר בקלות על יריביו בשני הקרבות הראשונים.
הקרב השלישי היה כבר קצת יותר קשה, אבל לאחר זמן מה, היריב התעייף ואיבד את סבלנותו. הילד ניצל זאת והשתמש בתרגיל האחד והיחיד שהכיר וניצח גם בקרב זה.
נרגש ומופתע מן ההצלחה, מצא את עצמו הילד מעפיל לשלב הגמר.
הפעם, היריב שמולו היה בחור חזק, גדול והרבה יותר מנוסה מהיריבים הקודמים. נדמה היה שהקרב הולך להיות במעמד צד אחד בלבד, כיוון שיחסי הכוחות לא היו מאוזנים.
מחשש שהילד יפגע, ניסה השופט להניא אותו ואת המורה מלעלות לקרב.
אך המורה התעקש: "תן לו להמשיך!", אמר אל השופט "אני בטוח שהוא יכול לנצח."
כבר בתחילת הסיבוב הראשון עשה היריב טעות קריטית- הוא זלזל בהגנה שלו. כהרף עין הפעיל עליו הילד את התרגיל האחד והיחיד שידע… הוא הכניע את יריבו והוכרז כמנצח בקרב ואלוף התחרות.
וכך, הילד בעל היד האחת הפך לאלוף.
בדרכם הביתה, הילד שאל את המורה: "מאסטר, אני שמח ונרגש מניצחוני. אבל אני לא מצליח להבין… תסביר לי איך אני, ילד בעל יד אחת שיודע תרגיל אחד בלבד הפך להיות אלוף?"
המאסטר ענה לו: "ניצחת בתחרות משתי סיבות:
הראשונה היא: שאתה למדת את התרגיל עד לדרגת שלמות. זהו אחד התרגילים הקשים והמסובכים בג’ודו. השנייה, היא: ההגנה היחידה האפשרית כנגד תרגיל זה היא שהיריב תופס לך את ידך השמאלית…
כך שאתה מבין, מאחר ואין לך יד שמאלית- לאף אחד לא היה סיכוי לנצח אותך!"
(אמן הג’ודו)
הסיפור מעלה בפנינו שתי סוגיות:
הסוגיה הראשונה היא: מה עדיף?
לדעת מעט אבל לעומק (ללמוד תרגיל אחד עד לדרגת שלמות)? או לדעת הרבה אבל באופן שטחי?
הסוגיה השנייה היא: יתרון או חיסרון?
רובנו נסכים שאין אנשים מושלמים. יש לכל אחד מאיתנו יתרונות רבים, אך גם לא מעט חסרונות.
אדם מצוין ישאף למקסימום יתרונות ומינימום חסרונות.
השאלה האמיתית היא מה אנו עושים עם החסרונות
האם אנו מפנים להם מקום של כבוד ומאדירים אותם או שאנו לומדים לקבל אותם כחלק מהשלם.
אדם מצוין ישאף להפוך את החיסרון ליתרון.
כל אחד מאיתנו צריך למצוא את החסרונות שבו (למצוא חסרונות באדם אחר זה הרבה יותר קל …),
להבין את המקור/ את הסיבות לחסרונות, ובהתאם לתובנה- ללטש ולעבד אותן כך שהחסרונות יהפכו ליתרונות.
את מה שלא ניתן לשנות- לקבל באהבה… כי בכל YIN יש קצת YANG ולהיפך.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של וינסטון צ’רצ’יל:
"פסימיסט רואה את קושי בהזדמנות. אופטימיסט רואה את ההזדמנות בקושי"
רק בריאות.
