יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר , בהשאירם רווח ליד כל שם.
אז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו.
במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים . באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה ששאר חבריו לכיתה אמרו עליו.
ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו/שלה..לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך"…
…אלה היו מרבית התגובות .
אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב.היא מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב . התרגיל השיג את מטרתו. התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.
עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם.מספר שנים לאחר מכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמה והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.
זאת הייתה הלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. רבים השתתפו בלוויה. חבריו, אחד אחרי השני, חלקו לו כבוד אחרון. גם המורה הייתה ביניהם. אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת את הארון, ניגש אליה. "האם את היית המורה שלו למתמטיקה?" שאל . היא הנהנה : "כן ". "הוא דיבר עליך רבות", אמר לה החייל . המורה הייתה נבוכה. לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לשם – לומר כמה מילות תנחומים להורים הכואבים.הוריו של המנוח אמרו לה: "ברצוננו להראות לך דבר מה"
אביו הוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה עליו כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה" . בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מרוטות שנראה היה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים.
המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו . "אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה, "אמרה אמו של המנוח. "כפי שאת יכולה לראות, הוא שמר על זה מכל משמר" .
חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב. אחד חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן הכתיבה שלי בבית". אשתו של אחר אמרה, "בעלי ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו." "גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה אחרת. "היא בתוך היומן שלי." חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה לכולם את הרשימה שלה. "אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו ." ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על המנוח ועל כל חבריו שלא יוכלו לראותו עוד לעולם .(סיפור אמיתי)
חונכנו לכך, שצריך להתלונן על כל אול שנעשה לנו. אנחנו לא שוכחים את השיעור הזה (ולפעמים גם משתמשים בו בתכיפות יתרה…) וזה חשוב.
אך לצערי, לא חונכנו מספיק להגיד תודה, להביע רגשות חיוביים, לאהוב את הזולת.
זכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים- מה שאתם שמים בחייהם של האחרים יחזור פעם לחייכם שלכם .
(ג.ו)
אסיים בציטוט מפי הרייט ביצ’ר:
"הדמעות המרות ביותר הנשפכות מעל קברים הן בגלל מילים שלא נאמרו ומעשים שלא נעשו"
רק בריאות.
