היו היה תלמיד שגר בחצרו של מורה הזן הדגול בנקיי.
התלמיד הגיע אל מורה הזן ללמוד ממנו את תורתו, אבל לאחר כמה שנות לימוד חש התלמיד כי הוא כבר חכם יותר מהמורה.
אי לכך, חשב התלמיד כי הגיע הזמן להעמיד את חוכמת המורה למבחן…
באחד הימים, בשעה ששוטט התלמיד להנאתו ביער וראה ציפור קטנה על ענף עץ. הוא שלח יד ותפס אותה בכפו, הוא סגר עליה באגרופו, ולא נודע האם יש בידו משהו.
בו ברגע הבריק בו רעיון. "אלך אל המורה כשאגרופי קפוץ, ואשאל אותו האם הוא יודע מה אני מחזיק בידי… קרוב לוודאי שהוא לא יוכל לנחש!.
במקרה שכן יצליח לנחש- כי אכן אדם חכם הוא, ויאמר כי יש ציפור בידי, אקשה עליו ואשאל האם החיה היא או מתה.
אם יגיד המאסטר כי היא מתה- אפתח את ידי ואשחרר את הציפור, כך אוכיח לו שהוא טעה.
אם יגיד המאסטר כי היא חיה- אמחץ את הציפור בידי ואראה לו כי היא מתה, כך אוכיח לו שהוא טעה.
ואכן כך עשה התלמיד….
הוא הלך אל מורה הזן בנקיי וביקש מימנו לנחש מה הוא אוחז באגרופו.
המורה ענה מייד: "ציפור קטנה".
התלמיד התפלא כיצד המורה ידע, אבל מאחר שלקח בחשבון אפשרות כזו- הוא התקדם לשלב ב’ של תוכניתו…
"האם הציפור הקטנה חיה או מתה?" המשיך התלמיד להקשות.
אז הסתכל עליו מורה הזן החכם במבט בוחן והשיב:
"החיים והמוות של הציפור הם בידך".
(המאסטר הדגול)
לעיתים נדמה לנו כי כבר אנחנו יודעים הכול וכי זה "בזבוז של זמן" להגיע לשיעור/ לשמוע הרצאה/ לקרוא מאמר בנושא מוכר…
כאשר אנחנו מתחילים לוותר לעצמנו ולא ממקסמים את יכולתנו בכל רגע ורגע ולא עושים את הדברים בהוויה, אנו מתחילים לגלוש במידרון הבינוניות ומאבדים את האש הפנימית
כשאנו מאבדים את האש הפנימית- זהו מדרון תלול!. במהרה אנו מאבדים את האוטנטיות שלנו
כשאנו לא אוטנטים עם עצמנו- אין באפשרותנו להיות אוטנטים עם הסביבה.
עלינו לזכור כי הכל תלוי רק בנו. כל "רעשי הרקע" והספקות שלנו נובעים מחוסר איזון וספקות בעצמנו.
.(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של אושו:
"כשהנעל מתאימה- הרגל נשכחת, כשהחגורה מתאימה-הבטן נשכחת"
רק בריאות.
