"אוף, שייגמר כבר השיעור"– לחשה הסטודנטית לחברה ללימודים.
"הלוואי שיגמר כבר היום"- לחש הפקיד לפקידה שישבה על ידו.
"יאללה, מתי כבר יגמר השבוע הזה"- רטן פועל הבניין שעל הפיגומים.
"מתי יגיע סוף החודש"- חשב המנהל העסוק.
"שתעבור כבר השנה"– חשב המתמחה במחלקה הפנימית.
"שיעברו כבר שלוש השנים"- כתב החייל במכתב לחברתו.
…ורק שני בני הזוג הקשישים שישבו על הספסל בים,
מול השמש השוקעת לאיטה באופק,
הביטו ברוך זה בפני זו, אחזו ידיים ואמרו יחד:
"הלוואי שהרגע הזה לא יגמר לעולם".
(פירס)
במהלך מרוץ החיים, אף פעם אין לנו מספיק זמן.
אם מדובר ברמה האישית, אז אנחנו תמיד ממתינים ש….
"נלך לצבא / נחזור מהטיול הגדול / נתחיל ללמוד / נסיים ללמוד / נתחתן / שיוולד לנו ילד/ שנמצא עבודה/ שנקבל דרגה/ שנצא לפנסייה"
אם מדובר ברמה המשפחתית, אז אנחנו תמיד ממתינים ש….
"הילד יגדל/ יבריא /ילך לתיכון /ילך לצבא /יחזור מהטיול הגדול /יתחיל ללמוד/ יתחתן/ שיוולד לו ילד"
וכשזה קורה אז אנו ממתינים ש…
"הנכד יגדל/ יבריא /ילך לתיכון /ילך לצבא /יחזור מהטיול הגדול /יתחיל ללמוד/ יתחתן/ שיוולד לו ילד".
אכן, תמיד ישנם דברים יותר דחופים ו/או יותר חשובים
וזה לא בגלל שאנחנו ממציאים זאת, מדובר בחוסר אמיתי.
הזמן הוא המשאב היחידי (כמעט) שאינו נתון לשליטתנו
כיוון שכך, עלינו לנצל כל רגע ורגע בצורה מייטבית:
לעשות כל דבר כאילו זו הפעולה היחידה שעלינו לעשות.
לעשות כל דבר כאילו זו הפעולה האחרונה שעלינו לעשות.
כך נחייה בהוויה וננהל חיים של מצוינות
נזכור את העבר,
נשמח מההווה,
ונביט בגאווה אל עבר העתיד.
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של בודהא:
"בני אדם חושבים שהזמן עובר, אבל הזמן יודע שבני האדם עוברים"
רק בריאות.
