הוא בקושי ראה את הזקנה עומדת בשולי הכביש…
אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים והגשם הסוחף, ניתן היה להבחין שהקשישה נואשת לעזרה . הוא עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, ויצא לעברה.
למרות שאף אחד לא עצר בשעה האחרונה והחיוך שעל פניו, הזקנה דאגה: האם הוא יפגע בה?
האם הוא ישדוד את כל כספה?
הוא נראה עני ורעב, ובוודאי הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו .
הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה לגרום לו."אני פה לעזור לך גברתי" הוא אמר , "למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים. דרך אגב, אני ברייאן אנדרסון".
פנצ`ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה .
ברייאן זחל מתחת לאוטו , מחפש מקום לחבר את הג`ק , הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך. לאחר זמן קצר הגלגל הוחלף, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו תוך כדי הברגת הברגים בחזרה. היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו , וסיפרה שהיא מסיינט לואיס, והיא רק עברה באזור. הזקנה לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה, בראיין רק חייך וסגר את תא המטען של רכבה. האישה שאלה כמה היא חייבת לו , כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה , שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה , לו לא היה עוצר . ברייאן לא חשב על קבלת כל תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו . הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוהים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד , וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך … כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת.
ברייאן השיב, שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה , אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שתסייע לו , ותיתן לו את כל העזרה לה הוא זקוק… "ותחשבי עלי" הוא הוסיף . הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה . זה היה יום גשום ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו, כמה קילומטרים בהמשך הכביש ראתה הקשישה בית קפה קטן והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט , לפני שתמשיך בדרכה. המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת ובחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות.
המלצרית הביאה לה מגבת נקייה לייבש את שיערה הרטוב. היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום, לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שלמרות שהמלצרית הייתה כמעט בחודש התשיעי להריונה ולבושה בעליבות, היא לא נתנה למצבה ולכאביה לשנות את יחסה האדיב ללקוחות. האישה הזקנה חשבה לעצמה איך זה שאדם שיש לו כל-כך מעט , יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר, ואז היא נזכרה בברייאן … כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 דולר. המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה , אך כשהמלצרית שבה-האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת…
המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת, ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית : "אינך חייבת לי דבר, גם אני הייתי במצבך, ומישהו סייע לי , לכן גם אני מסייעת לך …
אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה, כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך…" דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה .
מתחת למפית היו מונחים עשרה שטרות נוספים של 100 דולר.
כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון, היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה… איך היא יכלה לדעת עד כמה היא ובעלה זקוקים לכסף הזה ? היא ידעה כמה בעלה דואג ומנסה לגייס את הכסף הנדרש לקראת לידת בנם הראשון…
כשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט, " הכול הולך להסתדר, אני אוהבת אותך, ברייאן אנדרסון …"
(בעקבות הדברים הטובים)
זה נכון שהמדרגה הנעלה היא "לתת שלא ע"מ לקבל".
אך כיוון שאנחנו חיים בעולם הזה שהוא ברובו חומרי, לאורך זמן האדם יאבד את הטאו (את הדרך) אם לא ירגיש כי הוא מתוגמל על מעשיו.
כאחד שמאמין ב"עקרון הדואליות ביקום". עקרון שדוגל בכך שאין ואקום בעולם, אני מאמין כי מעשים טובים יובילו אותך למקומות טובים יותר. ואם אתה נותן- בסופו של יום גם תקבל.
ייתכן ובנקודת זמן מסוימת בחיים אתה מרגיש כי "החיים לא הוגנים" או שאתה מקופח ואז תסכול וכעס ימלאו את עולמך.
אך אם תבדוק את "התמונה הגדולה" – את האירועים שהתרחשו במהלך חייך – תופתע לגלות כי יש צדק פואטי, וכל אחד מקבל (בסופו של דבר) את המגיע לו.
הקפד לעשות טוב כדי שיגיע לך רק טוב.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של צ’ארלס כלב קולטון:
"אילו השתררה נדיבות אוניברסאלית, היה עולמנו הופך לגן עדן והגהנום הופך לאגדה"
רק בריאות.
