אני חוזרת הביתה מארבעה ימים בבית חולים ומתעקשת שאני חייבת לחפוף את הראש מיד. זה לא נכון. חדר אמבטיה חמים ומלא אדים נראה לי המקום המושלם להסתתר מפני הפחד הנכרך סביב ליבי.
דחיתי את הרגע הבלתי נמנע לאורך כל הסרת הבגדים ודחיתי אותו כששקעתי לתוך מי הסבון החמימים. אבל איני יכולה עוד לדחותו. אני מניחה למבטי לנוע באיטיות ובזהירות כלפי מטה. אל החלל הריק בו היה בעבר שדי השמאלי.
המקום חבול… ירוק וצהוב ומלא תפרים שחורים מכוסים דם קרוש. השפלה כה גדולה, כיעור כה גס.
אני רוקמת במהירות תוכניות אקזוטיות איך אמנע מבעלי, ג’ים, לראות אותי שוב עירומה אי פעם. תשוקה הדדית הייתה כוח כה אדיר בנישואינו, אבל עכשיו, נדמה שכל זה נגמר. איך אוכל למשוך אותו כשגזרתי מושחתת ומעוותת?
אני רק בת ארבעים ושלוש, ואני מלאה בושה עמוקה בגופי על הבגידה הזאת…
אני נשכבת באמבטיה, גלי עצבות שוטפים אותי.
דלת חדר האמבטיה נפתחת וג’ם נכנס וחוצה את ענן החמלה העצמית שלי. מבלי לומר מילה, הוא נשען מטה באיטיות ומניח את שפתיו על כל אחד מעפעפי. הוא יודע שזוהי מסורת ה"אני אוהב אותך" הפרטית שלנו החביבה עלי ביותר.
עדיין בשקט ובלי כל היסוס, הוא מתכופף עוד יותר. אני מכינה את עצמי לרתיעה שלא תהיה כמעט מוסתרת.
ג’ים מביט היישר בפצע שלי ומנשק בעדינות את התפרים הדוקרניים. פעם אחת. פעם שנייה. שלוש פעמים. הוא קם ומחייך אלי באהבה. ואז הוא מעיף לעברי נשיקת דואר אויר מיוחדת, המסורת השנייה החביבה עלי, וסוגר את הדלת ברכות מאחוריו.
דמעות הכרת תודה חמימות זולגות במורד לחיי וצונחות ברכות אל מי האמבטיה.
הפצע בחזי עדיין קיים. אבל הפצע בליבי נעלם.
(מרג’י פרקר)
לכל אחד מאיתנו יש משהו שנראה בעניינו לא בסדר או מעוות. בין אם מדובר במשהו גופני או במשהו נפשי.
אנחנו יכולים להתייחס אל עצמנו כאל מעוותים או כאל אנשים מיוחדים. הבחירה הזו תקבע איך אנחנו נחיה את חיינו.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מפי הלן קלר:
"עושרה של החוויה האנושית ימצא חסר,
אם לא יהיו מכשולים שיש לגבור עליהם".
רק בריאות.
