חלקיקי האבק ריקדו בקרן השמש שסיפקה את התאורה היחידה במשרדו של הרב. הוא התנדנד קדימה ואחורה על הכיסא המשרדי, נאנח וליטף את זקנו. ואז הסיר את משקפי המתכת שלו ומירק אותם בפיזור נפש בחולצת הפלנל שלבש.
"נו" אמר, "אז התגרשת. עכשיו את רוצה להתחתן עם בחור יהודי טוב. אז מה הבעיה?"
הוא השעין את סנטרו המזוקן על ידו וחייך אלי ברכות.
רציתי לצרוח!!!
מה הבעיה? קודם כל אני נוצרייה. שנית, אני יותר מבוגרת ממנו. שלישית- ולא פחות חשוב, אני גרושה!
במקום זאת, החזרתי מבט לתוך עיניו החומות הרכות וניסיתי לנסח את המילים….
"אתה לא חושב" גמגמתי,
"שאישה גרושה היא כאילו משומשת? כמו סחורה פגומה?"
הוא נשען לאחור בכיסאו ונמתח, עד שהביט בתקרה.
הוא ליטף את הזקן שכיסה את פניו וצווארו.
ואז הוא חזר אל מקומו מאחורי השולחן ונשען לעברי.
"נגיד שאת צריכה לעבור ניתוח. נגיד שאת יכולה לבחור בין שני רופאים.
במי תבחרי? בזה שגמר עכשיו ללמוד רפואה או בבעל הניסיון?"
"בבעל הניסיון", אמרתי.
פניו התקמטו לכדי חיוך.
"גם אני". הוא אמר ומיקד את עיניו בעיני…
"אז בנישואים האלה, את תהיי בעלת הניסיון…. זה לא כל-כך רע.
את יודעת, לעיתים קרובות נישואים נוטים להיסחף. הם נלכדים בזרמים מסוכנים. הם סוטים מהמסלול ופונים לעבר שרטונים מסוכנים. אף אחד לא שם לב עד שכבר מאוחר מידי.
אני רואה בפנייך את הכאב של נשואים שנהרסו…
את תבחיני בסטייה בנישואים האלה. את תקראי כשתראי את הסלעים. את תצעקי לשים לב ולהיזהר. את תהיי בעלת הניסיון".
הוא נאנח.
"והאמיני לי, זה לא כל-כך רע. לא רע בכלל".
הוא ניגש לחלון והביט מבעד לתריסים.
"את מבינה, אף אחד כאן לא יודע על אשתי הראשונה. אני לא מסתיר, אבל אני לא עושה מזה עניין גדול…
היא מתה בשלב מוקדם בנישואינו, לפני שעברתי לכאן…
עכשיו, מאוחר הלילה, אני חושב על כל המילים שלא אמרתי. אני חושב על כל ההזדמנויות שנתתי להן לחלוף בנישואים הראשונים ההם, ואני מאמין שאני בעל טוב יותר לאשתי היום בגלל האישה שאיבדתי".
בפעם הראשונה הבנתי את העצבות בעיניו.
עכשיו הבנתי מדוע בחרתי לבוא לדבר עם האיש הזה על נישואים, במקום לבחור בדרך קלה יותר ולהתחתן בנישואים אזרחיים.
רב הוא מורה.
כנראה שבאופן לא מודע הרגשתי שהוא יוכל ללמד אותי, או אפילו להעניק לי את האומץ לו הייתי זקוקה כדי לנסות שוב… להתחתן שוב ולאהוב שוב.
"אני אשיא אותך ואת דיויד שלך", אמר הרב.
"אם תבטיחי לי שתצעקי כשתראי שהנישואים בסכנה".
הבטחתי לו שאעשה זאת, וקמתי ללכת.
"דרך אגב", הוא קרא אלי כשהיססתי ליד דלתו, "מישהו אמר לך פעם שג’ואנה הוא שם עברי טוב?"
שש עשרה שנים חלפו מאז שאותו רב השיא את דיויד ואותי בבוקר אוקטובר גשום.
וכן, אני השמעתי קול מספר פעמים כשחשתי שאנו בסכנה.
הייתי מספרת לרב כמה הדימוי שלו עזר לי, אבל אינני יכולה…
הוא נפטר שנתיים אחרי חתונתנו.
אבל לעולם אהיה אסירת תודה על המתנה היקרה מפז שהוא העניק לי:
התבונה לדעת שכל ניסיונותינו בחיים לא מפחיתים מערכנו- אלה מעלים אותו. לא גורמים לנו להיות מסוגלים פחות לאהוב- אלא מסוגלים יותר לאהוב.
(ג’ואנה סלאן)
כל אחד מאיתנו חווה כישלונות.
השאלה היא, איך אנו רואים זאת, ומה אנו עושים איתן:
ניתן לראות זאת ככישלון אישי:
לשאול את היקום "למה זה מגיע לי?"
להאשים את הסביבה במפלה.
להאשים את עצמנו בכישלון.
לא ללמוד מכך כלום ולפחד בפעם הבאה מלנסות.
ניתן לראות זאת כשכר לימוד:
להבין שלא תמיד מצליחים ולפעמים נכשלים ותמיד ישנה דרך שצריך לעבור.
דרך שבסופה נוכל להצליח להגשים את המטרות והיעדים שהצבנו לעצמנו.
עלינו להבין ולקבל באהבה שיש "שכר לימוד" שצריך לשלם….
כמובן, שאנשים מצוינים ישאפו לשלם שכר לימוד נמוך ככל שיניתן.
אותו הכישלון….
גישה אחת מצמצמת, מגבילה וגורמת למפח נפש
גישה אחרת מרחיבה, מגדילה וגורמת להבין את הכשל ולצמוח מתוכו חזקים וממוקדים יתר.
(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריה החכמים של הלן קלר:
"כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר"
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
רק בריאות.
