היו היה פעם מנזר שחוקיו היו מהמחמירים ביותר.
החוק החמור ביותר היה הנדר של שתיקה.
אסור היה לדבר כלל, מלבד ההיתר שבכל עשר שנים היה מותר לכל נזיר לומר שתי מילים.
לאחר שבילה את עשר השנים הראשונות שלו במנזר, ניגש נזיר אחד אל אב המנזר.
"עברו עשר שנים," אמר אב המנזר, "מה הן שתי המילים שברצונך לומר ?"
"המיטה קשה…" אמר הנזיר .
"אני מבין," ענה אב המנזר .
עשר שנים מאוחר יותר, הנזיר חזר אל משרדו של אב המנזר.
"עברו עוד עשר שנים," אמר אב המנזר. "מה הן שתי המילים שברצונך לומר ?"
"האוכל מגעיל…" אמר הנזיר .
"אני מבין," ענה אב המנזר .
לאחר עשר שנים נוספות, הנזיר נפגש שוב עם אב המנזר.
"עברו עשר שנים נוספות," אמר אב המנזר. "מה הן שתי המילים שברצונך לומר ?"
"אני עוזב!" אמר הנזיר .
"ובכן, אני יכול להבין," ענה אב המנזר. "מאז שבאת אתה רק מתלונן ."
(הקלאסיקה של הזן)
כשקוראים את הסיפור ברמת הטקסט הוא נראה משעשע… אך כשבודקים את הסאב-טקסט, הסיפור הנ"ל מעלה מספר שאלות:
האם אנו כבני אדם/ כסטודנטים/ כמטפלים לעתיד, עושים את המיטב לפני שאנו מבקשים מהאחר לעשות זאת?
האם אנו עסוקים בליבה ובמהות או עסוקים בחיצון?
האם אנו מכווני מטרה או שמרב מילים והצטלבויות הדרך אבדה?
האם ליבנו רק בגשמי או שגם לרוחני נשאר מקום?
הסיפור שלפנינו מראה כי הנזיר התעסק רק בחיצוני ובגשמי (המיטה, האוכל), ולכן היה מלא טענות כרימון.
הוא לא השכיל להבין כי כל מה שחיצוני בסוף משתנה ונעלם. ומה שישאר לנצח זה הפנימי והרוחני.
הוא לא הבין כי חייב להיות שלילי במקום בו יש חיובי, ולהיפך (עקרון הדואליות ביקום).
הדברים שמפריעים לך בסביבה, הם הדברים שבד"כ מפריעים לך בעצמך (הסביבה היא המראה).
(ג.ו)
אסיים בציטוט מדבריו החכמים של ג’ון וודס:
"אל תאפשר למה שאתה לא יכול, להפריע למה שאתה יכול"
רק בריאות.
